הגלריה החדשה

מבוא לכל הטורים שיבואו:
אחת לחודש, פחות או יותר אני אערוך סקירה של תערוכות, עם דגש על ירושלים. לטור הביקורת הזה קוראים פירנצה כי הוא מתייחס לאמירה שאמר לי לפני שנים רבות פול טיילור שהיה המורה שלי לפיסול בתיכון- :"ירושלים יכולה להיות פירנצה של הרנסאנס הבא". ובאמת ירושלים יש בה את העוצמה הרוחנית ההיסטורית והמיתית לייצר רנסאנס. אנחנו חיים בעידן שבו יחסי מרכז-פריפריה עומדים למבחן מחודש, בירושלים פועלת קבוצת סלה-מנקה, פועלת קבוצת הברבור, פועלות סדנאות האמנים שלנו, כאן בגלריה החדשה, ישנה הזירה הבן-תחומית, פועלת הגלריה באגריפס (ועוד)-ולאט לאט ירושלים מתרוממת ומצליחה להוות אלטרנטיבה יוצרת, רלוונטית,ומחתרתית למרכז השבע סביב רחוב רוטשילד.

בטור הראשון הזה, ראשון מבין רבים אני מקווה, אני רוצה לפתוח בשני משפטים של הצהרת כוונות:

(גילוי נאות:יונתן אופק הוא חברי לעבודה בתיכון לאומנויות)

בדיבור הפופולארי בימינו על חללים אלטרנטיביים, על מוסכים ומשרדים מגרשים וסנדלריות יש משהו שמחמיץ את העיקר. חלל מייצר תוכן כשהעבודות טוענות אותו. כך למשל התערוכה הקטנה, המיוחדת, המדויקת של יונתן אופק בגלריה הקטנה של המכללה "דויד ילין" בבית הכרם.
אופק הרבה להציג בשנים האחרונות בחללים אלטרנטיביים, בגלריות מרוחקות בפריפריה, בשוליים. כבנו של צייר העבר אברהם אופק יש לשער כי עולם האמנות היה פותח בפניו את דלתותיו לו ביקש להציג במרכז. אבל אופק תוקף מחזיתות רחוקות ובלתי צפויות (אף כי כבר ראיתי עבודות שלו במוזיאון ישראל השנה ב "מיני ישראל" ואף ראיתי אמנים מעולים מציגים בגלריה של דויד ילין)-כי הוא עובד כמו וירוס. כך למשל הוא נכנס אל תוך מוסד לימודי ושותל שם את ההתנחלויות שלו במלח. אופק מפסל שיכפולים קטנים, על-סף הנאיביות של גבעות עם בית, גבעות עם ברוש. גבעות חצויות ע"י גדר. העבודות האלו שאפשר לקרוא אותן כפשוטן ייצוגיים של הבלתי נתפסות של המעשה הפוליטי בשכל הישר, הן בעיני עבודות הנוגעות בסוציאליזציה שלנו אל הסכסוך, כך הן נראות כמו עבודות של ילדים שפיסול נוף תמים וטבעי שלהם כבר מכיל בתוכו את הגדר, את הכיבוש. בתי החמר הקטנים מוצבים בארגזים קטנים של מלח. כשראיתי אותם עלה על דעתי סיפורו המופלא של סקיפיוס הגנרל הרומי שניצח את חניבעל-והורה לפזר מלח על קרתגו-על מנת שדבר לא יצמח שם לעולם-כמעשה של שנאה יוקדת ונקמה.
בבית האמנים מציג סשה אוקון ציורי שמן גדולים, פיגורטיביים, כבדים, מלאים בצבע, מלאים בהבעה מלאים באירוניה וכאב. באופן מפתיע הציורים אפקטיביים יותר במקום שבו הם ריקים. המקומות של התוכן:, מין, הזדקנות, כאב, ניכור (שלטי-הטלוויזיה בכל יד)-מחלישים את העבודות והמקומות שבהן מדבר הציור הם הנפלאים באמת, פה ושם ברקע מופיעות הנחות צבע מושלמות, תפישת הבשר בדמות בהשפעות שנראות לי אנגליות (ג'ני סיוויל, לוסיאן פרוייד, פרנסיס בייקון-ואפילו דמייאן הירסט-אם רוצים לראות את זה כך)-מצוירות נהדר. ובכלל זו תערוכה נהדרת לאוהבי הציור כשלעצמו.
מעניין להשוות אותה לתערוכה של שי עבאדי באותו מקום באותה קומה. על פניו בא לנו, הצופים, להתקומם נוכח תערוכות דידקטיות, ואילו אני שמחתי בה. בכל העולם מציינים השנה יומולדת מאה לחנה ארנדט, הפילוסופית היהודייה החשובה שכתבה פה בארץ על משפטי אייחמן את הספר "הבנאליות של הרשע" והייתה בין היתר המאהבת של היידיגר וחילצה אותו מלשאת באחריות על שנים של חברות במפלגה הנאצית. בגרמניה שינו לכבוד זה את תוכניות הלימודים. משווים אותה לחשובים שבהוגי התרבות במאה שלנו ומזכירים את שמה בנשימה אחת עם שמם של וולטר בנימין ואלבר קאמי. -ובארץ?
-יוק. אפילו לא בעמודים האחוריים של עיתוני הצהריים.
ובכן הציורים הקטנים, מעין דיוקנאות, בחומרים חמים (נייר, עץ) מצוירים בעיפרון לפעמים בעפרון חשמלי שצורב את העץ, לפעמים מרוח בלאק רובם של פניה החכמים מעוטרים בפסקאות על הקירות (לא קראתי) מבאים את הצופה להרגשה שמקבלים במוזיאונים שיש בעולם לאישים מפורסמים (בית ג'יימס ג'ויס, בית פרויד בית אנה פראנק וכו')- ובכל זאת נהניתי מהתערוכה.
למה?
אני מסרב, כעיקרון, לענות על שאלה כזאת.
מה שחשוב בעיני הוא להצביע על הערך הלא- יסולא בפז שאני מוצא בעריכת התערוכה הזאת, בשיממון השוכח-את עברו, בתרבות הכאן ועכשיו, באווירת ימי רומא האחרונים של המדינה המתפוררת שלנו של העם הלוקה בפוסט טראומה תמידית שלנו, מתעורר מישהו ומציין את העבר ואישיו, כמו רומז לנו שגם אותנו יזכרו.
בפינה הימנית של החדר האחרון מצאתי את מה שחיפשתי: תצריב עץ קטן של קסדה נוסח זיגפריד, גיבורו של וואגנר, שלקסדתו כנפיים. ללא אומר ללא טקסט, בלי חצוצרות, מביא לנו שי עבאדי את הסיפור כולו. יחסי האהבה שנאה שלנו עם אירופה-מה שיותר -פחות -יותר עמוק.
בקומה למטה, מומלצת,תערוכה בסדרת נדבך של שירה זלוור, שאצר רועי רוזן.