מוזיאון ישראל, "בכורה רכישות חדשות", "מבחר אמנות ישראלית" "ראובן רובין השנים המוקדמות"

אני הולך למוזיאון ישראל כמו שרופא עושה בדיקה תקופתית לחולה אהוב.ובכן כמו בכל בדיחת רופאים, יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. נתחיל מהרעות.
"בכורה, רכישות חדשות"
מדובר  בתערוכה מדכדכת שקשה לדעת אם היא משקפת רדידות כללית בעולם האמנות או רדידות בטעם של הקונים עבור מוזיאון ישראל. תערוכה עמוסה בצילום, רובו צילום שנון, מושקע, מופק-לעייפה, מתוחכם ומתחכם אבל רדוד, בסופו של דבר לא מצליחות הנוצות של האפקטים להסתיר את העובדה שהטווסים הללו הם תרנגולי הודו מקושטים. בלטו ברדידותם צילומים סינים בהשפעת משחקי מחשב, אבל גם הצלמים האמריקאים, הגרמנים והצרפתים לא היו יותר מהפגנת יכולות טכניות גבוהות ואפקטים מרהיבים על נקודה פואטית קלושה, לעיתים בדיחתית. לעיתים סתמית. יוצא דופן היה הצלם הטורקי שבעבודתו היו כל אלו- אך נוספה לה איזו הומאניות, בכל זאת.
מקומו הזניח של הפיסול היה בולט לעין ומלבד האקורדיון של כריסטיאן מרקלי האמריקאני בכניסה ופסל יפהפה של פלומה ורגה וייס של פנים מגולפות בעץ שצבע אקריליק נמזג עליו לא נרשמו תנודות בססמוגרף הפיסול.
טרוי בראונטוך האמריקאני מיוצג על ידי ציור קטן בעפרונות על בד כותנה, ציור שיש בו קסם, אך הוא מוכר מדי, דומה מדי לציור שנות השמונים שאנחנו מכירים מבית מדרשו של מארק טנסי.

נקודת אור בתערוכה היו הישראלים, עבודה יפהפייה של גלעד אפרת מ 98 (תצלום ממבט עין הציפור אל אתר ארכיאולוגי מצויר בטכניקה שהיא ארכיאולוגיה בפני עצמה)-עבודה שמזכירה לנו עד כמה חסרה נוכחותו בסצנת האמנות הישראלית כמי שמאייש לבדו את עמדת הצייר בלי גרשיים. צייר ישראלי אחר, שהגרשיים הם לחם חוקו הוא יצחק לבנה שמציג זוג "טפטים" אדומים-כתומים שהוצגו לפני כמה שנים ב"זומר", אני לא יודע מדוע הסכים לבנה שיציגו את עבודותיו ללא תאורה אבל החושך תורם משהו ליסוד הבארוקי הרעיל של העבודות שלחשן דומה לצליל שעושה נחש בלשונו.
וידאו של סיגלית לנדאו. עבודה סתמית של גל וינשטיין-אף הן מעניינות יותר מהצילומים האמריקאים האין-סופיים. עבודה מדויקת של יגאל ניזרי שבה הוא גוזר שטיח עם ציור של נמר בצורת אותם שטיחים העשויים עור נמר, עבודה וירטואוזית של מוש קאשי משהה את הצופה ושואבת אותו לתוכה.

נדמה שמסקר מקרי זה של אמנות עכשווית ישראלית ובינלאומית ניתן לומר שחלק גדול מהאמנים לא מוטרדים מנושאים שונים, (נגיד "הכיבוש" או "קולוניאליזם תרבותי") אלא ממשבר ביחסה של האמנות לאמצעי ההבעה שלה, משבר שהוא אמוני, ביחס לקלאסי, לטכניקות, למטאפורות, ולשפה האמנותית ולמעשה משבר אמון בעצם היתכנותה של אמירה אישית או היתכנותה של  אמנות במשמעות שעד לפני כמה שנים עוד הייתה רלוונטית.  

הדכדוך נמשך כשירדתי במבוך לראות את ראובן רובין המוקדם. כל כך רציתי להתרשם להיקסם ולגלות רובין חדש שלא הכרתי עד שכמעט ויצאתי ברגע שנכנסתי וראיתי את העבודות הראשונות. 
למעשה, צריך לומר, כי רובין הוא אמן חלש. הוא חקיין רגיל של האקספרסיוניזם של תחילת המאה, של אגון שילה של הודלר ואולי גם של פיקאסו המאד מוקדם. שלו לא עלה לארץ והביא הנה את האקספרסיוניזם הזה היה טובע ונשכח באירופה בין מליון אקספרסיוניסטים זהים לו בדיוק.  אני גם לא מרגיש שהערך ההיסטורי שמייחסים לו מוצדק, לפחות במובן שאין לו, כמו לבני תקופתו האחרים, ממש יורשים בתוך עולם האמנות הישראלית, כלומר ממשיכי דרכו. למרות הברקות פה ושם רובין נשאר צייר שקשה לך לקבל ממנו תכנים-כי הוא פשוט לא מצייר מספיק טוב. אני, שיש לי רגישות רבה לציור מסוגל להתאהב במשיכת מכחול, להתרגש מכתם, תרתי וסרקתי את התערוכה בשביל למצוא בה שבב קסם. לשווא.

החדשות הטובות הן, שבאזור שמאחורי בית הקפה,ישנה תערוכת מבחר מן האומנות הישראלית והיא פשוט נהדרת, מומלצת למעשה היא חובה קדושה על כל חובב אמנות.
פמלה לוי שמתה לא מזמן מיוצגת ע"י ציור מקסים בכניסה, ציונה תג'ר, אריה אלחנני. פלדי. מהנאיביות של רובין לגוטמן ומהנאיביות שלהם לנאיביות של ארדון. ואז צילום איקרוס המפורסם של מוטי מזרחי (מול העיר, 75) ציור של ארם גרשוני, שמייצג את העמדה הריאקציונרית בציור הישראלי, ומציג עכשיו בסדנאות האמנים בתל-אביב דיוקן של אביו- שאני טוען לגביו כי הוא מעשה רצח- אב של ממש-בהתחשב בעמדה ובמקום שתופס אביו באמנות הישראלית- כמי שהכיר לה את הדם.
רישומים מרגשים ממש של דנציגר. שטרייכמן מעולה. וזריצקי מהמם ביופיו.ינקו. אריה ארוך עם שתי יצירות מופת קטנות , אחת מהן "רוח אדומה ורוח כחולה", והשניה "ליונתן באהבה מאבא", שהרגשתי, שכוונה ישירות אליי. וכמובן "רח' אגריפס" המיתולוגי. אפקטיבי גם בפעם האלף. שוב ושוב נשאלת השאלה סביב הפסל באמצע החדר, האם לא הגיע הזמן לתצוגת קבע עבור סימלה המרכזי העיקרי הגדול של האמנות הישראלית המתחדשת בארצה?- "נמרוד" של דנציגר שהפעם נראה לי קטן משזכרתי,
יפה משזכרתי- והיה בעיני לתכשיט.
בתערוכה תלויה עבודה מעולה של גרשוני מ95. אבנר בן-גל ומיכל נאמן בציורים שמעמדם כבר איתן בקאנון של האמנות הישראלית. ולידם, בצדק, עבודה חדשה של מאשה זוסמן-שמציגה בימים אלו ממש בסדנאות האמנים פה בטדי, עבודה גדולה, חזקה מרגשת.

יש אמנות ישראלית מעולה. בעיקר ברישום וציור. והרושם הוא  שבעולם יש התדרדרות לרמת פוסטרים וצילומי שער של מגזינים, כל האמנים הישראלים שמנסים להעתיק את ההברקות האלו טועים: כוחנו הוא בהיותנו פרובינציה. המרחק מהמרכז משחרר אותנו מהשפעות ונותן לנו לייצר שיח עצמאי. החיפוש אחר הטרנד הבא הוא טעות, פירנצה היא כאן.  

יונתן הירשפלד