"נופי געגוע, מוקדם ומאוחר ביצירתו של אברהם אופק"
מוזיאון ישראל בירושלים,
אוצר: אמיתי מנדלסון

ערכה הגדול של התערוכה הזאת, מה שיזריק אותה למחזור הדם של השיח האמנותי שלנו, הוא בכך שזוהי תערוכה מפתיעה- של אמן מוכר. שזוהי תערוכה שמאירה מחדש את אברהם אופק ואני מרשה לעצמי לומר -את המודרניזם הישראלי של שנות החמישים -שישים בכלל. (גם נקודה זו תובהר בהמשך) -מי שמכיר את עבודותיו של אופק, את דימויו בדברי ימי האמנות המקומית ציפה לתערוכה מודרניסטית, פיגורטיבית, נאיבית, פועלית, מעיין דייגו ריברה ישראלי מעורבב עם נפתלי בזם ופרננד לז'ה. ובכן כל זה לא היה שם, היה שם מודרניזם שקט, חולמני, רגיש ומתוחכם, מהסוג שאמנות ישראלית הייתה עשירה בו בעבר והיא חסרה אותו מאד כיום, כשהיא מוצפת בפופ חקייני המייבא ללא הבחנה סגנונות והופעות ודימויים מחו"ל-כפי שזה מופיע במגאזינים.

הציורים מסודרים באופן כזה שאנחנו נתקלים באופק כשהוא בן עשרים, שלושים, כשהוא מצייר את הנוף כדי לנכס אותו, כשתחושת העולה, הפליט, הזר, המאומץ, משחקת תפקיד חשוב והנופים הם גם אלו הנראים לעין וגם אלו הנראים בלב. כל הנופים המוקדמים האלו הם גם, יפו, ירושלים, בית, חוף, סירה-וגם: סופיה, בולגריה,ילדות בלתי נגישה.
אנחנו נפרדים ממנו כששוב אינו צריך לנכס את הנוף שכן, הוא מאוחד אתו ממש, בדיוקנאות עצמיים.

שלושה הם המאפיינים את כוחו הסגנוני של אופק לטעמי: הראשון הוא היכולת לייצר אוטונומיות ציוריות מופשטות בתוך מציאות פיגורטיבית. כך למשל יכולים השמים להפוך למעיין ארדון מיסטי. כך יכול צל בית משורבט בעיפרון להפוך למעין אריה ארוך קטן. פיסת נוף אחת לזריצקי ואחרת  לשמים פיוטיים של משה מוקדי. הצופה מוצא את עצמו מפרק ומחבר מחדש את הציור. מתמכר לאיזה כתם, עוקב אחריו, אחרי איזה שירבוט, למחוזות ההרהור- ופתאום מולו בית, עץ, נוף.
המאפיין השני את כוחו, בתערוכה הזאת, הוא היושרה שבציורים. הציורים האלו פונים אל העולם ואומרים: שלום, אנחנו ציורים שעשה אדם בהביטו בעולם בכשרון, באהבה, בתוך תרבות, ברגע של אמת. אנסח זאת בפשטות משום שגם ניסוח האמירה הזאת מחוייב לאותה נזירות-אמת: הצופה מאמין לציורים. הוא אינו קורא אותם כאמירה פוליטית, חברתית, פילוסופית או דתית, הוא אינו קורבן למניפולציה רגשית או מבחן אינטלקטואלי, הוא צופה בציורים, ומאמין להם.

המקום שמביא לידי ביטוי מושלם את ההיבט השלישי של כוחו של אופק בעבודות האלו הוא בסדרת הסירות.
אין לטעמי, זרם בתולדות האמנות הכללית, שהזדקן מהר יותר מהמודרניזם. אותם זרמים וסגנונות של עשרים השנים הראשונות במאה שעברה, הקוביזם בעיקר, נראים לנו היום מכוערים ומשמימים. הרלוונטיות של כינור מפורק קוביסטית, לחייו של צופה היום נחותה מזו של פסל יווני בן אלפיים חמש מאות שנה. דווקא משום כך היה מדהים לגלות, את יפי המודרניות של אופק: דימוי הסירה הוא דימוי של תלישות. נטישות. זרות. הסירה הזאת היא מטאפורה מודרנית קלאסית. כמוה הבתים הצפים בחלל. המודרניזם הפסימי, הנוגה, שמתאר תלישות וזרות וניכור, זה של קפקא וברכט, המודרניזם שפונה אל אמצעי ההבעה של המדיום כמו ג'ויס בספרות, קנדינסקי בציור אריק רומר או אלן רנה בקולנוע, המודרניזם שנוטש את הייצוג של העולם החיצוני לטובת זה הפנימי, נוסח ורג'יניה וולף או אריה ארוך,
-המודרניזם הזה על שלל היבטיו מומר אצל אופק למודרניזם אופטימי, הניכור והזרות והתלישות הן מעבר לארץ חדשה, טובה יותר.  הפניה לאמצעי ההבעה אינה מוחקת את העולם, והפניה לעולם פנימי אינה ויתור על זה החיצוני. אלמנט אופטימי פיוטי יפה זה הוא כוחו של אופק הוא כוחה של התערוכה הוא הצלחתו של האוצר והוא הסיבה, כנראה, שאנשים עמדו בחוץ, בגשם, וקנו כרטיסים.

יונתן הירשפלד