פירנצה-מוזיאון ת"א

המנדט של הטור הזה  הוא לכתוב על אמנות בירושלים. ובכל זאת, מעט לעט לא תהיה ברירה ונמצא את עצמנו מחויבים לכתוב על הנעשה מעבר להרי החושך בפרובינציה הנידחת שלחוף הים התיכון.

הלכתי לראות את המיני -רטרוספקטיבה של מארק רותקו במוזיאון תל אביב וראיתי רטרוספקטיבה מקיפה ביותר של נורית דויד. על רות'קו למעשה כמעט ואין מה לומר. תל אביב לא עושה לא טוב, התליה והתאורה על גבול השערורייה, ובכל זאת שומה על כל אוהב ציור להעמיד את עצמו מול רותקו -כמבחן-לנדיבות שלו כצופה. רותקו ייתן למי שיהיה מוכן לקבל ממנו-את הכול. מדובר באחרון הוואן-גוכים, במובן של צייר מוחלט, רומאנטי, מודרני, נשגב וטרגי.

לתערוכה של נורית דויד נכנסתי הלום רותקו. נורית דויד ממוקמת באמנות ישראלית על ציר שנוי במחלוקת: מחדא תלמידתו של רפי לביא, בת דורם פחות או יותר של דגנית ברסט תמר גטר מיכל נאמן ודויד גנתון, אמני הדור השני של "דלות החומר", וביחס אליהם היא ממוקמת כמי שכביכול "בגדה" במורשת והלכה למחוזות הציור המסורתי-פסיכולוגי-בשמן על בד.

באחד מהמאמרים היפים ביותר-אך גם האלימים ביותר שנכתבו על אמנות ישראלית, כתב פעם יעקב מישורי ("ללמוד לצייר ממילים"-מתוך חוברת המדרשה "בנוגע לרפי") כי נורית דויד אמנם למדה ציור אך נשארה אמנית מילולית, קולאז'יסטית (בתפיסת החלל הציורי שלה), ספרותית, וחסרת "אינטליגנציה ויזואלית" -כלומר נשארה תלמידה של רפי לביא.

הרטרוספקטיבה המפוארת שלה במוזיאון תל אביב תיתן לקהל אפשרות לשפוט מחדש בוויכוח הנושן הזה.

אני, בטור החודשי הקטן שלי, אסתפק בלהצביע, עבור הקוראים שילכו בוודאי לתערוכה, על מספר מאפיינים לציוריה של דויד, מאפיינים שנדמה לי, זכו לפחות אור זרקורים בטקסטים הרבים שנכתבו על עבודתה.

המאפיין הראשון שהייתי רוצה להצביע עליו הוא מה שאני אכנה בשם "הנראות של הטרחנות".
כל צייר יודע, שהציור היא מלאכה טרחנית. ציור במובנו הקלאסי, הארומאטי, (מלשון ארומה), ציור השמן, הוא מלאכה דקדקנית. ציוריה של דויד, מלאים בפרטים קטנים, בובות קטנות , שיער-קוצים, פרטי פרטים, הפן הטרחני של הציורים מקבל נראות ודגש משום שהוא מעומת עם משטחים מטופלים פחות, עם אוטונומיות ציוריות כמו קומיקסאיות-איוריות, או חלקי נוף מצוירים-כביכול, באופן לא טרחני. מי שיתקרב לציורים, לגולגולות ב"ניצחון המוות" המועתק מברויגל (עבודה פוליטית, קודרת), או כל חלק טרחני אחר בכל ציור אחר יגלה להפתעתו-שמלבד מכחול דק-נראה כל האירוע מקרוב כמי שצויר באופן די נון-שלנטי. לטענתי, הפער הזה בין מה שנראה מרחוק טרחני אך מקרוב נון שלנטי הוא נקודת מפתח בהבנת ציוריה של דויד.

מאפיין שני הוא החזרה. הציורים חוזרים זה על זה. במובן הזה, היא כמובן תלמידתו המובהקת-לא רק של רפי לביא אלא של המודרניזם ומיתוס הסגנון-טביעת היד-או ה"אותר" בכלל.  תלמידתם של הציירים המגויסים לאילו-שהם איזמים מתחילת המאה, מונדריאן, מלביץ',אבל גם דאלי, או מגריט.
לטענתי, (וזה נכון למשל על מיכל נאמן אבל בכלל לא יהיה נכון על תמר גטר, ברסט או גינתון) החזרה הזאת על אותו ציור שוב ושוב בוורסיות מינימאליות היא גילומה של האמונה שאי-שם נמצא הציור הסופי:
הוורסיה המושלמת, שתפתור את נורית מעול הציור.
-קפקא כתב פעם ביומניו שהוא כותב את סיפוריו (שכמעט זהים זה לזה)-כמי שצווה לכתוב מאה פעם על לוח הכיתה איזשהו משפט-כעונש.

דימוי העצמי, דמוי הדיוקן העצמי, הוא מאפיין שלישי שחשוב להצביע עליו ולו בשביל ההקשר הדורי של נורית דויד שבו פתחתי-אין דבר הזר יותר לאמנים בני דורה מלצייר את עצמם. (כמובן שגינתון הממש צעיר עשה את זה פעם, וגם צילם את עצמו באותו צילום מפורסם כורע ברך מול ביתו של בויס, כמובן שמובנים מסוימים של דיוקנאות עצמיים קיימים גם בעבודות של נחום טבת, יאיר גרבוז, מיכאל דרוקס ואחרים אך כחוק-אמירה זו תקפה)-ואילו אצלה חוזר דימוי גופה הקרוע המבותר הנלעג פעם מוכפל פעם עם ראש ליצן,פעם כנוף, פעם בדיוקנאות עצמיים בקלאוז-אפ נוגע ללב, פעם כילדה מתוך צילום משפחתי.
לטעמי הנוכחות העצמית של נורית דויד בציוריה היא גילומו המובהק ביותר של מרי כלפי קבוצת ההתייחסות המקורית שלה והפניית עורף בוטה למערכת שקידשה את העלמת האמן מן האמנות.

מאפיין אחרון למפעלה המפואר של דויד, שכאמור, נדמה לי, לא זכה לתשומת לב עיקרית, הוא מוטיב הבית. הבית בסצנות הפנים. הבית ב"אפקט ארכימבולדו"-כשהוא דיוקן עצמי, הבית כשהוא מבנה סתום או רקע להתרחשות, הבית כשהוא איור יפני. כל אלו הם לטעמי מטפורות לציור: הציור הוא הבית. הציור הוא המקום אליו שבים. הוא המקלט מן העולם. הוא מעטפת האני. אני לא ארחיב בנקודה זאת אבל אצביע רק על רעיון אחד,עבור הצופים, שלהם אני ממליץ בחום ללכת ולעבור עשרים שנה ויותר של ציורים: נורית דויד מזהה את עצמה עם הקוץ. (בשיחה אישית אתי, כשהייתי תלמיד שלה בסטודיו היא ספרה לי שחבר נעורים קרא לה פעם קוץ).  הקוץ יכול להיות בעיני הצופה דבר אומלל, עקר, יבש, עקום, לא יפה, לא מתחנף אל העין ואל האף, דבר אלים.
הבית, עבור מי שרואה את עצמה כקוץ, יפה לו שיהיה הציור: הצבעוני, המפואר העשיר והפורה שבאמנויות!

יונתן הירשפלד