טור מיוחד עם פטירתו של רפי לביא.

אמי מספרת, שכשהודיעו לה על מותו של משה דיין היא הופתעה, לא מהעיתוי אלא מעצם המוות: יש אנשים שאנחנו מקבלים אותם כמו אלמנט בנוף, כמו הר או עץ תאנה, ולא מעלים על דעתנו שיום יבוא ויבוא יומם.

לטוב או לרע, היה רפי לביא האמן הישראלי המשפיע ביותר אי-פעם.

הוא לקח אל ביתו ילדות בנות חמש עשרה -שגדלו להיות תמר גטר,דגנית ברסט מיכל נאמן, יהודית לוין וילדים שגדלו להיות יאיר גרבוז, דוד גינתון ונחום טבת.  הוא המציא את האתוס של המורה שלא מלמד טכניקה אלא אידיאולוגיה. הוא המציא בי"ס שמדברים בו ולא מציירים בו. הוא היה ראש. הוא היה "דלות החומר". הוא היה יבואן (של דבופה, סיי טומבלי וארט'ה פוברה, אבל גם של מוזיקה ורעיונות אחרים).  הוא היה סנדלים. הוא היה גרניום. הוא היה יונה הנביא. (42). הוא היה לציור הישראלי מה שהיה נתן זך לשירה. מה שהיה יעקב שבתאי לספרות. מה שהיה אורי זהר לקולנוע.

הוא היה  "10+" והוא היה מבקר המוזיקה של העיר. והוא היה "כלב שחור". הוא היה "הרמנאוטיקה של האני" הוא היה "ילד אינטליגנטי בן 20" . הוא היה "מאחורי הציור אין שום דבר-אולי קיר" והוא היה
יו יו שאמר לגננת בתשובה לשאלה "מה ציירת?"- "ציור"

הוא היה קולאז'. ודיקט. וטכניקה מעורבת. ו"גבעון" ו"טעם תל-אביבי" וסוג של ויזלטיר.  ואוצר.
הוא היה המדרשה לאמנות בבית ברל, כאנטיתזה לבצלאל- ולבסוף כסמביוזה עם בצלאל.
הוא היה לוח מודעות עירוני.

עד לרפי שלטה בישראל ההרגשה שאפשר וראוי שישראל מבחינה אמנותית, תהיה סניף של אירופה.
רפי המציא לה אתוס: אין לנו כסף, אין לנו מסורת, יש לנו "לא תעשה לך" ו "קרוב אליך הדבר מאד"
וכמובן ה "אני" של האמן.
רפי הוא מקומיות

היה לנו ריב ורומן אתו.
והיה לנו "בנוגע לרפי" ו "זה לא צבר" ו "ביקורת הכלכלה המוזיאלית"  והיו לנו הבעד והנגד.
אבל הם רק הוכיחו, או הנציחו את רפי כנקודת התייחסות. כקואורדינטה  שמנווטים בעזרתה במרחב.
אז חזרנו להתחלה: הוא היה הנוף שרואים מהחלון של עולם האומנות הישראלית.

יונתן הירשפלד