תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות, בצלאל

אנטוניו גראמשי טען כי המהפכה שחזה מארקס איננה מתרחשת מכיוון שהמעמדות השליטים, הצליחו, בעורמה, דרך שליטתם ברעיונות ובתרבות, לגרום לפרולטריון המנוצל לחשוב,-לא כמעמד הדורש שינוי של הסדר הקיים אלא כאינדיבידואלים, שכל אחד מהם רואה לנגד עיניו את האפשרות האישית הגלומה בפניו: להצטיין ולהצטרף מכוח כישרונו למעמד השליט. להיות נינט.

אין לי ספק כי זהו שנתון מוכשר ביותר. אך באופן בולט במיוחד עוסקות התערוכות ברצונם של הבוגרים להתקבל למעמד השליט: להציג באותם גלריות, למכור לאותם אספנים, להצטרף למרצים שלהם ולא לשתף עמם פעולה.

כך הבדים הקטנים הממוסגרים של ליאת לביא. כך הריאליזם החברתי של מאיה כוך. כך הציורים נוסח לוק טויימנס של של קארין נוימן (שהם מקסימים כשלעצמם), עבודותיה של תמר קן גם הן מעולות אך מהולות באופנתיות, מעלות על הדעת את אופיר דור. כך לב החרסינה המדמם של להלי  פרילינג, ה- BAD PAINTING של חגית גניני שכמוהו הציף את הגלריות שלנו בערמות בשנים האחרונות (בויאן, כדוגמא אחת) ועבודותיה המקסימות ורבות-ההמצאה של הודיה גדז'. וכך רואה לו המטייל בתערוכה מספר רב של אלי פטלים, נורית דוידים ואחרים, המשקפים ניסיון טראגי, לקלוע לטעמם של אוצרים ובעלי גלריות.

כל זה בולט שבעתיים לנוכח הקטלוג האלטרנטיבי שהפיצו כמה מן הבוגרים. קטלוג שהוא, כשלעצמו יצירת האמנות החשובה ביותר שיצאה מאיזושהי תערוכת בוגרים בשנים האחרונות. על סדר היום "הפוליטי" "ההיסטורי" האידיאולוגי: מה מלמדים במחלקה אומנות? למה היא מקדשת אניגמאטיות? מי מממן קטלוגים של בוגרים?
נאו מרקסיזם עם רגש של נעורים.

אני מציין גם את מי שנדמו בעיני כמתחמקים ממושגי טעם אופנתיים בלי קשר לקטלוג האלטרנטיבי, ולו במעט:  הילי גרינפלד במופשטים היפהפיים שלה, שהם אקשן פיינטינגז, רגישים ומשוכללים ומתוחכמים המעלים את השאלות בדבר ההיבט הדקורטיבי של המופשט. והעבודה שהייתה הטובה ביותר בעיני העבודה של ערן נווה. השילוב בין הומור לרצינות, "מלחמת הכוכבים" ופרסקו. בעיות של רפרזנטציה והמשגה, עבודת הוורדים המעלה על הדעת את חיילי מלכת הלבבות ב"אליס" הצובעים את הוורדים הלבנים באדום, ובעיקר הפסל המרהיב ביופיו והנוגע אל הלב של קופסת אור שדרך חריץ נשקף בה נוף אינטרנטי ללא חלל ובו פזורים כלבים. תערוכה שבהשוואה אליה תצוגת הכישרון של אמינה נוחנוביץ' שציוריה הגדולים הפיגורטיביים הם גרסאות דלה-שמטע של הציירת האנגלייה ג'ני סיווייל, מסמנת את כל ההבדל: בין מי שמחפשים דרכי ביטוי עכשוויות תרבותיות ואישיות, שיאפשרו להם תוך כמה שנים לקחת חלק משמעותי בשיח האמנותי, לבין מי שמציגים את כישרונם (הרב, המפואר) בפני סוחרים בתקווה שיסחרו בהם.

מצטיין נוסף בתערוכה הוא בחור דתי בשם סלומון פורת שעבודותיו הן גישושים אמינים ביותר אחר שפה שכזו.

התערוכה מומלצת בחום. הן בשל תצוגות הכישרון וההמצאה והן בשל האמנים האמיתיים שאפשר לזהות בה.

ובעניין אחר, על האמנים הירושלמים לשמוח בכל חלל תצוגה שנפתח בעירנו המקרטעת. אנחנו מברכים מכאן את הגלריה החדשה של הבית הפתוח ברחוב הסורג.

יונתן הירשפלד