דילמת הדייג, הרהורים על "לארי אברמסון, ציורים חדשים 2004-2007 " בגלריה גורדון

במשל שלפנינו, ישנו אגם עכור ביותר. הזיהום באגם הולך ושוקע. מה שיותר עמוק יותר שחור. ובאגם דגים. באורך פלא, שוחים הדגים המופלאים ביותר עמוק במחשכים. בקרקעית אגב, כיוון שזה משל פרוע, ישנן נצרות של רימוני יד ממלחמה נשכחת. עכשיו, שואל את עצמו הדייג, האם להסתכן ולהשליך חכה אל העומק הבלתי נראה, או לדוג קרפיונים מפני השטח? הסיכון הוא, כמובן לדוג ניצרת רימון.

לארי אברמסון  שייך לאותם ציירים שרואים בציור פעולה בתרבות, במובן כזה, שבו הציור של לארי שואב את קיומו מהתירוצים שהוא מתרץ לעצמו כצידוק תרבותי להיותו. כך בתור צייר צעיר התמודד עם המבוי הסתום של הריבוע השחור של מלביץ'- ע"י כך שהפך את המבט אל המבוי הסתום לסבג'קט מטר של העבודות. יחד עם זאת, הם לעולם לא מתרחקים מרחק בלתי ניתן לגישור מהאישי והאוטוביוגרפי.

בכך מציב את עצמו אברמסון כמודל לפתרון שמעסיק אמנים רבים, איפה מתחיל ונגמר העיסוק בציור כציור, כפני שטח, כמקצוע, כשיח תרבותי בין מלומדים, ואיפה משתלב בפנים האוטוביוגרפי.
אפשר בקלות לשרטט גרף שכזה שמצדו האחד מופשט גיאומטרי או פורמליזם חמור ומעברו השני ציור ווידויי נוטף ואקספרסיבי.

התהום השחור בעל הדגים המופלאים הוא הבאר ממנו אנחנו שואבים את האמנות שלנו. הוא הבאר שהצמדות לה היא פורנוגרפיה והתרחקות ממנה היא דוקומנטציה, לארי אברמסון, כפי שאני מפענח אותו, עושה לבאר של האני מה שהוא עשה לריבוע השחור- הוא הפך את הדיון בה לדיון שבציוריו.

התערוכה העשירה הזאת, הפלאית הזאת, המכילה שפע אינסופי של ביטויים ורעיונות, הבאים מן התרבותי (דיונים בקופפרמן ואחרים) ושפע של מרכיבים מן האישי, נסיעה לכינרת, זיכרונות ילדות, מצויירת כך, שהאסטרטגיה, כלומר הגרונד האקרילי הכהה, ג'סטות השמן הפרועות, הכהות, והדימויים שהוא דג מתוך האגמים האלו הופכים להיות הנושא.

יונתן הירשפלד