ערב שבת אחד, בבית אמי, שרוע על הספה בסלון וקורא ספר, הצצתי באמי כשהיא מקשיבה בערוץ "מצו" לקונצרט באופרה של ברלין. הם ניגנו את "דר פלדרמאוס" העטלף, של שטראוס, התפקיד הכתוב לשני קולות,קול טנור של גבר וסופרן של אישה, בוצע ע"י ארבעה זמרים, שני גברים ושתי נשים. הקולות עלו והסתלסלו, עלו והתלפפו זה בזה, כשריגים של גפן הנאחזים בקנוקנת,מגלים סמדר.
הם סיימו בזיקוקי שירה, אמי כמובן פרצה בבכי, הקהל נעמד על רגליו, דקה ארוכה של מחיאות כפיים, אימי, ידה על ליבה, בוכה מהתרגשות, מילמלה: "איזה עם! איזה עם!...הגרמנים האלה... איזה עם!"

ואכן איזה עם. אוהב אמנות. עם של משוררים. עמם של גתה ושילר והיינה והלדרלין. עם של הוגים, עמם של לייבניץ וקאנט והגל וניטשה. עם של ציירים של דירר ופרידריך. עם של מוזיקאים. מה לא.

כשאתה הולך לראות במוזיאון ישראל בירושלים את אוסף יצירות האומנות שנשדדו מיהודים במהלך השואה, אתה צופה בארבע עיניים.
זוג עיניים אחד רואה יצירות מופת. ובאמת, מה יש לכתוב?, שאכתוב כאן כי הטבע הדומם של הבארוק ההולנדי אינו רק פסגת ההישגיים הטכניים בתולדות הציור אלא גם הישג אדיר של הומניזם? שאתאר את מקומו בתולדות יחסיו של האדם עם עולם התופעות?, או שמא אשבח את יצירות הרוקוקו הצרפתי על הוירטואוזיות הקלילה שלהם המשולבת בשנינות חריפה? או אולי אכתוב בשבחו של דיוקן אחד, של דלקרואה שעומד שם ומביט בך אולי המכחול המוכשר ביותר של המאה התשע עשרה, בתנופת מבע של מודרניזם עם דיוק ואנינות של אולד מאסטרס.
שאספר על הקורבה היפה, על המאנה, הסזאן המרגש, דיוקן מפעים המיוחס לגווידו רני ואחר מפעים לא פחות של אנגר? ועוד, ועוד, ועוד.

או שאספר מה שרואות זוג עיניך השניות, והוא צל חורבנה של יהדות אירופה. הוא תפקידה של תרבות המערב, בעיני נאורי המאה השמונה עשרה, לעדן את הנפש, לחבר בין היפה והטוב, תפקיד שלא מילאה.
שאכתוב גם אני שורה בים המלל האין סופי שכבר נכתב על התפקיד שמילאה אמנות בכלכלה, בשימור יחסי הקניין, בהחלפת הון ממשי בהון סימבולי והכשרת שרצים, בבניית האידיאולוגיות המושחתות ביותר בהיסטוריה? שאכתוב, גם אני, כאן, על כשלון פרוייקט הנאורות, שלקח כל ידע, מדעי, פילוסופי, דתי, או אומנותי והפך אותו לביטוי של שליטת האדם בטבע, יהיה זה הטיית נהר או חינוך למוסר, ובכך, הפך את המערב למנוכר לטבע ומכאן שמנוכר לעצמו, -
עד כדי כך- אם לצטט את וולטר בנימין שהוא מסוגל ליהנות הנאה אסתטית מחורבנו שלו?

האין זה, הוא הרגש, שמעוררת בנו תערוכת ציורי מופת אלו, שאין לה שום ערך אומנותי, שום יומרה או תמה, מלבד, זאת, שלצד צלילי הסופרן הקלילים של הרוחני והגבוהה שבהישגיי תרבות המערב, נשמע אף אנו, את קול הבאס, כמו ב"פלדרמאוס" של שטראוס, הבאס האיטי והכבד של שקיעת תרבות המערב. הצליל של אושוויץ.

יונתן הירשפלד