השפע והחסר

שתי תערוכות צילום בבית האמנים בירושלים

חמוטל דוידי מציגה במסגרת תערוכות נדבך את תערוכת היחיד הראשונה שלה. חללים מוזאלים בהקמה של תערוכות מבנים ארכיטקטוניים בהקמה, מחדא ומצד שני עבודות שבהן הדגש הוא פורמליסטי, הופעתו של הדימוי היחיד, הכריזמטי, האניגמטי במרכז על רקע "אובייקטיבי",עבודות שבהן הדגש הוא על הריבוי, ריבוי האלמנטים, הנוף, המרכיבים את הגשר או ריבוי ויטרינות בחלל המוזאלי ולעומת עבודות שח האחד: אובייקט סתום ונשגב אחד: כמו סמל.

ניתן להציע לעבודות קריאה דרך היות התערוכה תערוכת יחיד ראשונה: זוהי הקריירה שהיא מפעל בהקמה. זוהי הזהות שלי כצלמת שנימצאת בעיצומו של "ניסוח" או בניה. מכאן היופי הפיוטי של הדימוי רכבת קלה המרחפת על עמודי בטון כבדים, ומכאן המתבקשות של הדימויים הפנים מוזאליים.

הצילומים חדים כל כך מהוקצעים כך כך וממוסגרים כל כך שהם מעלים על הדעת את ההרגשה של פחד שמא הם יתפוררו. זוהי תערוכה טובה, של צלמת מיומנת, בעלת עין חדה ויכולת טכנית מוכחת, שבונה שפה אך מסרבת לתת לשפה הזאת להגדיר אותה: כך, נותר הצופה בהרגשה של טעימות, ולא של ארוחה: זהו מאפיין מולד של הצילום: הוא לא מתמכר הוא לא סדרתי. הוא פלרטטן. שתיים שלוש תמונות מכל עניין והוא מאבד עניין. יתרונה של דוידי בכך שהיא חפה מפסי נציות: היא אינה מוקסמת משום דבר: היא מצלמת לא בשביל לדווח על המעורר התפעלות אלא בשביל לעורר אותנו אל הבלתי מדווח.

בקומה למעלה מציגים במסגרת "שנת פולין" שני צלמים פולנים ניקולאוס גרוספייר וסימון רוז'ינסקי
מצילומיהם ניתן לא רק ללמוד על המשבר הענק שבו עומד הצילום (התבטלות הצלם מול מעבד הדימויים מהאינטרנט והפוטושופ, והצפת הדימויים הכללית שמוחקת כל "ערך" של דימוי אחד על פני האחרים) ולא רק על המשבר הפולני (מזרח שהיה למערב, היסטוריה שהייתה לאתר תיירות וגו') אלא, ובעיקר, על המשבר של הצופה: עם קריסת סולמות התיעדוף הקלאסיים כבר לא ניתן למדוד את הצילום לפי איכות (כל זב חוטם ומצורע יכול להפיק בימינו צילומים שלפני עשר שנים היו נחלת מעטים) לפי תמטיקה או לפי ערך מוסרי (וראו בעניין זה את אריאלה אזולאי, ובכלל, את הגודש הבלתי נסבל של צילומים פוליטיים וכמו פוליטיים שאיכותם עיתונאית שהציפו אותנו בשנים האחרונות) כך שיוצא שהצילום הזר הזה, הפולני, לא נראה שונה באופן מפתיע מעבודותיהם של צלמים בסנגל ישראל או פרו.

הדימויים הארכיטקטוניים מייצרים דיון פורמליסטי על קומפוזיציה ואלמנטים ויזואליים במרחב. דיון של ראשית הצילום על כוחו של המסגור (פריימינג) להפוך כל אלמנט מתוך שלם למופשט. הוא מרחיב את הדיון למחוזות השאלה על השפעת זווית הראיה על הנראה ואל היחס בין האסתטי לאתי במקרה שמשהו ישאל מהו המבנה המצולם.

כך גם הצילומים הברוקיים המלאים בריקנות אפלה, הברקת קורי עכביש ותאורה מלאכותית על היער הטבעי: הצופה הממוצע אינו יודע להבדיל בין רגישות אמנותית לפעלולים טכניים ומניפולציות, אבל במשבר שבו הוא מצוי כבר לא איכפת לו.

האם צדק מישל וולבק כשכתב ב "להישאר בחיים" כי צופה האומנות העכשווי כבר אינו יכול לעמוד בדרישה המינימלית של היצירה ממנו
- להיות פשוט בנאדם שחושב ומרגיש בכוחות עצמו
שלושת האמנים שמציגים בבית האמנים, מציגים את טענת הצילום: צילומים ריקים מאדם, של עזובות, עזובות מפוארות נוסח בוסטמנטה ופיוטיות נוסח אורצקו- אם למתוח את ההגדרות.
הצילום המציע את העדר האדם כשפע.

יונתן הירשפלד