מבט אל השפע
תל דברים
ציבי גבע במוזיאון ת"א

באחד מהקטעים היפים ביותר ב"הכד מטנסי" אסופת המאמרים של מאיר אגסי ז"ל על אמנות שיצא השנה, "פבלו פיקסו , הקברט האחרון: אשכבה" , הוא מביא את רשימת המלאי שהשאיר אחריו הגאון הספרדי. חמישים אלף עבודות. לא פחות. ח מ י ש י ם  א ל ף !!

הרשימה היפה הזאת היא מבט אל השפע. קראתי פעם בקטלוג כלשהו מטאפורה של מוזיאון: ישנו נהר אין סופי של יצירה, במוזיאון רואים בקבוקים. פיקסו הוא השפע, הוא הנהר בעצמו, חשבתי אז.

נזכרתי בהרהורים האלו בתערוכה הגדולה של ציבי גבע במוזיאון ת"א. הבדים הענקיים. (זכיתי לפני כמה חודשים לראות את חלקם אצלו בסטודיו. לא ניתן היה להבין מהם שם, את מה שאני כותב עליו כאן) במחברים נועזים. בתליה עוצמתית, פראית.

 כל הסחרחורת המטורפת הזאת של שפע יצירה, שפה אנרגיה שפע ליבידו שפע חומרי שפע שהוא, הוא הנהר, הסחרחורת הזאת מוציאה משהו אחר מהצופה:
אמרתי לציבי בפתיחה: אני מרגיש מחוזק מאיזושהי סיבה. ולא הבנתי מדוע אמרתי זאת. בחוץ, באוויר הבנתי, התערוכה הזאת היא מנת סמים. סטרואידים, הורמונים ליסוד הצייר שבכל אדם.

וכאן טמון סוד כוחו התמאטי של גבע. הוא מוצא את הציורי בדברים הכי פרוזאים. כמה ציורית היא בלאטה, (מרצפת), כמה ציורית היא כפיה, סבכה, סורג, הר, חומה. הוא לוקח מהם משהו מהאובייקטים הכלומיים של הישראליות ואונס אותם לתוך הסדר של המודרניזם המוקדם: המופשט עז- המבע, זה שכזכור הפנה עורף לעולם והביט אל המדיום עצמו.

ציורי הבלאטות הם הנוחים ביותר להדגמה של נקודה זו. בלטה היא ציור מופשט. (אול- אובר, מה שניקרא) איך הוא מצייר אותה, הוא מניח גזירי נייר על הבד מורח צבע. מוציא אותם מניח אחרים, מורח צבע, וכך שוב ושוב עד אין קץ: עד שהציור נראה כמו בלאטה אבל מתפקד כמו תודעה אנושית: קרע מזה פה, קרע מזה שם. זה התת מודע של זה, ופה מבצבץ העבר של ההוא.

באמצע החלל היוקרתי והמרוצה מעצמו של גלריית מאירהוף הקים גבע ריבוע ריק מחומת איטונג אפורה.
זה פיסול מופשט שהוא ציור, שהוא הדיון של המודרניזם המוקדם על גריד שהוא מציאות פוליטית של ארץ החומה.

יונתן הירשפלד