אומברטו אקו, בספרו "על הכיעור", מעיר על פיות פתוחים, כמשבשים את היחס בין פנים לחוץ. זו הרחבה של נושא שכבר הופיע ב "שם הוורד" שם נסבו הרציחות סביב הקומדיה והצחוק הפותח את הפה.

לפחות בחמישה מישורים שונים, שותל ליבנה את השיבוש הזה בתוך עבודותיו, ואני אמנה אותם, כאן, כאופן של סקירת התערוכה הגדולה, היפה, והמשמעותית הזו...

מוזיאון על התפר מצהיר על עצמו: "מוזיאון חברתי-פוליטי לאמנות עכשווית, יחיד במינו בישראל, הממוקם בירושלים על התפר בין מזרח ירושלים ומערבו - ומסמל את התפר העדין שבין מזרח ומערב במובנו הגלובאלי יותר".
רפי אתגר מנהל ואוצר המוזיאון מכריז בפסקנות: "המוזיאון הינו מוסד פרטי ועצמאי. הוא מעלה לדיון סוגיות שנויות במחלוקת, במטרה להשפיע על השיח הציבורי במציאות מורכבת. משימתנו מקבלת משנה של...

אם להימנע מהקלישאות הרגילות על שנות השמונים, מות האוונגארד ועליית הפוסטמודרניזם ביחד עם העלייה של ימין ליברלי חדש במערב (רייגן, תאצ'ר,בגין), שובה של ההבעה המתפרצת, והחזרה לציור, מעניין לראות את תערוכת שנות השמונים דרך המשקפיים של השאלה "מה שרד?"

והנה כדרכי, מיד התשובה: שרד מה שהיה טוב. שרד מה שהכיל גרעין ארס פואטי, שרד מה שהיה אוניברסלי בטבעו, מה שישב על משבצת, או נישה שאין לנסח אותה....

ירושלים,  היא עיר מיוחדת במינה. בכל פינותיה ניכרים המטענים ההיסטוריים-דתיים-פוליטיים, ולא בלבד בנוף העירוני הדרמטי - צריחים, מסגדים, חומות - אלא גם בויסטה האנושית. רוחות הרפאים המהלכים בכל סמטה ועל כל גביעה רעננה  - או בנויה - חודרות גם אל נשמתם של האנשים. עובדה כמעט מדעית קובעת שהאוכלוסייה הירושלמית מכילה אחוז גבוה של יוצאי דופן, אנשים מיוחדים / שונים / מוזרים הניכרים הן בהופעתם החיצונית וגם - או בעיקר - במבט המעט-מוטרף המעיד על פנימיות רדופה. "הסינדרום הירושלמי"...

על המיזם "נלבישך שמלת בטון ומלט" סיפר לי יניב שפירא בהתלהבות רבה כאשר היה פה אצלנו בגלריית "בית האמנות" במבשרת ציון, לרגל השתתפותו בשיח גלריה לתערוכתו של פיני צינוביץ ז"ל. הבעתי אז את התרשמותי מהרעיון והתוכניות והבטחתי להתייחס עליהם בכתבה. דבר שאני מקיים עתה באיחור מה. ומכיוון שהמיזם הסתיים, ההיבט שלי כאן הוא בהתייחסות לתופעה ולמהות של הגלריה בקיבוץ כפי שבאו לידי ביטוי מודגש גם ב"נלבישך שמלת בטון ומלט"...

במרומי הר הזיתים, בסמוך לאוניברסיטה העברית והאקדמיה לאמנות בצלאל שבהר הצופים, שוכנת לה האוניברסיטה המורמונית, שכינויה הישראלי הוא המרכז הירושלמי ללימודי המזרח הקרוב, והשם המלא בלעז:  "Brigham Young University Jerusalem Center "
המבנה עצמו על מתחמו הוא פנינה אדריכלית אותה  עיצבו  האדריכלים דוד רזניק ופרנק פרגוסון מישראל, אשר הקפידו על נאמנותם לתפיסתם כי מבנה זה ישתלב בנוף...

ביום ד', 28.5.08, העברתי הרצאה ופעילות מעשית לשתי קבוצות תלמידים מסיימי שנה ב' של בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית, הדסה עין כרם, ירושלים. הנושא היה "האמנות במשיק לרפואה" כשהדגש היה על תרפיה באמנות. 
בהכנה העצמית שלי לפעילות זו, ידעתי שאני עומד להיפגש עם חבורה של צעירים שהם ממיטב המוחות הישראליים. צעירים, אשר יהפכו עם סיום לימודיהם...

מדלתות הגלריות הגדולות של תל אביב נוטף מיץ רימונים ושוטף את הרחובות המאובקים.

חמוטל דוידי מציגה במסגרת תערוכות נדבך את תערוכת היחיד הראשונה שלה. חללים מוזאלים בהקמה של תערוכות מבנים ארכיטקטוניים בהקמה, מחדא ומצד שני עבודות שבהן הדגש הוא פורמליסטי, הופעתו של הדימוי היחיד, הכריזמטי, האניגמטי במרכז על רקע "אובייקטיבי",עבודות שבהן הדגש הוא על הריבוי, ריבוי האלמנטים, הנוף, המרכיבים את הגשר או ריבוי ויטרינות בחלל...

זו הפעם השלישית ששיתוף הפעולה בין ראובן זהבי לאריאן ליטמן-כהן מניב סדרת צילומים ועבודות מסך דיגיטאליות שהם פוליטיים אך לא פלקטיים, מופשטים ובה בעת ממוקדים, עתירי הקשרים מקומיים אך לא פחות מכך אוניברסליים...

וערב שבת אחד, בבית אמי, שרוע על הספה בסלון וקורא ספר, הצצתי באמי כשהיא מקשיבה בערוץ "מצו" לקונצרט באופרה של ברלין. הם ניגנו את "דר פלדרמאוס" העטלף, של שטראוס, התפקיד הכתוב לשני קולות,קול טנור של גבר וסופרן של אישה, בוצע ע"י ארבעה זמרים, שני גברים ושתי נשים. הקולות עלו והסתלסלו, עלו והתלפפו זה בזה, כשריגים של גפן הנאחזים בקנוקנת,מגלים סמדר.
הם סיימו בזיקוקי שירה...